החלטה בתיק ע"פ 7880/13

           זוהי בקשה לעכב עד להכרעה בערעור את ביצועו של עונש מאסר בפועל בן שמונה שנים שגזר בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' השופטים: ש' דותן, י' שיצר וש' שוחט) על המבקש, לאחר שהרשיעו בביצוע סדרה של עבירות מין בשתי מתלוננות ששירתו במשטרה תחת פיקודו.

1.        המבקש, יליד 1974, שירת כסגן מפקד יחידת סיור של המשטרה (להלן: היחידה) והמתלוננות, ד' ונ', שירתו בשנים 2009-2007 כשוטרות תחת פיקודו. במהלך שרותן ניצל המבקש את מעמדו ומרותו לשם קיום מגעים בעלי אופי מיני עימן ובשתי הזדמנויות שונות אנס את ד'. אירוע האינוס הראשון המתואר באישום הראשון, התרחש עת הסיע המבקש את ד' אל חברתה אך בשלב מסוים סטה מן הדרך, נסע אל דירת אחיו וביקש מ-ד' להתלוות אליו. משסירבה, הוציאה ומשך אותה בכוח עד שעלתה עימו לדירה. בהיותם בדירה נישק המבקש את ד' ולמרות שאמרה לו שהיא רוצה ללכת הפשיט אותה ובעל אותה שלא בהסכמתה. במקרה אחר, הפציר המבקש בד' שתתלווה אליו לטיפול באירוע משטרתי ומשהסתיים האירוע לקח את ד' לחניון, שם סירבה לצאת מהרכב ואף הדפה את המבקש בכוח וציינה שאינה מעוניינת. אך הוא משך אותה למבנה חשוך, ולמרות התנגדותה הצליח להפשיטה ולבעול אותה גם באותה הזדמנות. בשני מקרים נוספים ביצע המבקש מעשים מגונים בגופה של ד'. במקרה אחד הניח המבקש את ידו על ירכה ובמקרה אחר חיבק אותה וניסה לנשקה בצוואר.

           באשר לנ', במקרים רבים ניסה המבקש לבצע ואף ביצע מעשים מגונים בגופה והטריד אותה מינית. כך במהלך משמרות משותפות שכללו נסיעות בניידת ובהזדמנויות נוספות הסיע המבקש את נ' לאזורי תעשייה, ליטף אותה, נגע בירכה ובחזה, נשק לה, ניסה לנשקה תוך הפעלת כוח, החזיק בידיה, אחז בגופה, הרים אותה והצמיד אותה לקיר, לשם גירוי וסיפוק מיניים. בתגובה למעשיו, הייתה נ' הודפת את המבקש, לעיתים תוך שימוש בכוח. באחת הפעמים אף נשכב המבקש על נ' והחל לנוע, אך נ' התנגדה והכתה אותו בחלציו, ובמקרה אחר השכיב אותה על המיטה בעת שביקרה בבית אחיו.

2.        בהכרעת הדין מיום 11.6.2013 הורשע המבקש בביצוע המעשים המתוארים לעיל. המבקש לא הכחיש כי קיים מגע מיני עם ד' בהזדמנויות שונות, אך טען כי המעשים נעשו בהסכמה וכי בינו ובין ד' התנהל רומן. בדחותו את גירסת המבקש קבע בית המשפט כי השינויים בעדויותיה של ד' אינם פוגמים בגרעין האמת העקבי שבעדותה, וכי עדותה הייתה מהימנה ובוטחת ואינה מותירה מקום לספק כי היא לא הסכימה למעשים. כך נקבע כי באירוע האינוס הראשון ניסתה ד' להדוף את המבקש טרם החדירה והתנגדה מילולית, וכי התנהגותה הפסיבית לאחר החדירה וכן לאחר התרחשות האירוע מובנת נוכח פערי הכוחות, יחסי המרות והתנהגותו הכוחנית של המבקש שמנעו ממנה להתנגד ביתר תקיפות. נקבע כי העובדה שד' התנשקה עם המבקש בהסכמה בכמה הזדמנויות טרם האירוע הראשון ואף העובדה שהתנשקה עימו באותו ערב ממש טרם החדירה, אין בה כדי לשלול היעדר הסכמה למגע המיני. עוד נקבע כי אין לקבל את טענת המבקש לפיה טעה ופירש את התנהגותה של ד' כהסכמה. גם ביחס לאישום השני נקבע כי עדותה של ד' מהימנה, נוכח הגיונה הפנימי של העדות וכן נוכח חיזוקים חיצוניים שנמצאו לה. לעומתה, כך נקבע, שיקר המבקש בחקירותיו במח"ש ושינה גרסאות, מה שערער את מהימנות עדותו. בקביעותיו נסמך בית המשפט קמא גם על חיזוקים חיצוניים ובהם עדויות של שניים מחבריה של ד', שוטר נוסף ו-נ', להם סיפרה ד' על האירוע וכן על עדות בן זוגה. בית המשפט הוסיף וקבע כי יש להעדיף את גירסת ד' גם בנוגע לאישומים במעשים מגונים בציינו כי גרסאותיו של המבקש ביחס אליהם השתנו במהלך חקירותיו וכי הדבר גורע מאמינותו.

           גם באשר לאישומים הנוגעים למעשים מגונים שביצע בנ' מצא בית המשפט את גירסת המבקש בלתי מהימנה וקבע כי קיום המעשים הוכח כמו גם התנגדותה הנחרצת של נ' לביצועם. זאת, בין היתר, נוכח החיזוק לגרסתה של נ' המצוי בתיעוד הממוחשב של מיקום הניידת באירועים השונים, כמו גם בעדויות של מספר נשים צעירות ששירתו במשטרה יחד עם המבקש לפיהן נחשפו לאמירות מיניות ולמגע מיני בלתי הולם מצדו. עוד נקבע כי שינוי הגרסאות של המבקש  עומד לו לרועץ, וכן כי ניתן למצוא בעימות שנערך לו עם נ' ראשית הודיה. ביחס לטענת השיהוי בהגשת התלונה, נקבע שניתן להבין את חששה של נ' נוכח ניסיונה הראשון לחשוף את המקרה בפני שוטר שלא האמין לה.

           לבסוף דחה בית המשפט את טענות המבקש ביחס למחדלים בחקירה וקבע כי אין בעצם ההצבעה על אפיק חקירה שלא ננקט כדי לאיין את משקל חומרי החקירה האחרים וכן כי לא הייתה חובה לתעד בתיעוד ויזואלי את הודעותיהן של המתלוננות במח"ש ואת העימות בינן ובין המבקש.

3.        בגין הרשעתו בעבירות שתוארו, גזר בית המשפט קמא על המבקש ביום 5.11.2013 שמונה שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר מותנה ופיצוי כולל בסך 45,000 ש"ח. בהחלטתו סקר בית המשפט את תסקירי נפגעות העבירה ואת הטיעונים לעונש ולבסוף קבע כי מתחם העונש הראוי נע בין שמונה לעשר שנות מאסר. בהחלטה הודגשו יחסי המרות, פערי הכוחות, הימשכות המעשים ותכנונם, דפוסי הפעולה וחומרתן של העבירות שבוצעו במהלך שירות החובה של המתלוננות וגרמו להן לנזק רב. מנגד התייחס בית המשפט בגזירת עונשו של המבקש לקושי הכלכלי והנפשי בו מצויים המבקש ומשפחתו ולהשלכות הקשות של ההליך על המשפחה. כמו כן ניתן משקל לעברו הנקי של המבקש, לשירותו, לתרומתו לחברה ולתקופה בה שהה במעצר בית.

           לבקשתו של המבקש ובהסכמת המשיבה עיכב בית המשפט קמא את ביצוע עונש המאסר עד ליום 8.12.2013.

4.        המבקש אינו משלים עם הכרעת הדין ועם עונש המאסר שנגזר עליו וביום 20.11.2013 הגיש ערעור על הכרעת ועל גזר הדין ובד בבד הגיש את בקשתו זו לעיכוב ביצוע עונש המאסר. לטענתו, סיכויי הערעור טובים מאוד בשל העובדה שעיקר השגותיו אינן מופנות כלפי ממצאים עובדתיים אלא כלפי המסקנות שבית המשפט הסיק מהם וכלפי מחדלי חקירה. בפרט טוען המבקש כי לא ניתן משקל מספק לכך שד' לא התלוננה נגדו מיוזמתה, לכך שבחקירתה הראשונה ביקשה שלא להאשימו במעשה האינוס הראשון ולכך שקיימה עימו יחסי מין בהסכמה בהזדמנויות אחרות. כמו כן טוען המבקש כי עדויותיהן של המתלוננות לוקות בסתירות פנימיות וכן כי הן נסתרות בגרסאות עדי ההגנה והוא מוסיף וטוען כי היה על בית המשפט להתחשב גם בהווי המתירני ששרר ביחידתו בגינו טושטשו יחסי המרות ופערי הכוחות. נוסף על כך מציין המבקש כי מאז תחילת ביצוע העבירות שיוחסו לו ועד היום חלפו למעלה משש שנים ומאז הגשת כתב האישום ועד מתן פסק הדין חלפו למעלה מארבע שנים וכי נוכח התקופה הארוכה שחלפה, לטענתו, לא יגרם כל נזק לאינטרס הציבורי אם יעוכב רכיב המאסר. המבקש מציין כי כבר ביום 26.8.2009 הוא שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים ולאחר הקלות שניתנו לו לגבי תנאים אלה, הם הוסרו לחלוטין ביום 5.1.2011, למעט איסור על יצירת קשר עם המתלוננות. המבקש מדגיש כי הוא מילא אחר תנאי מעצר הבית באופן מלא ומכאן שאפשר ליתן בו אמון כי יקיים כל תנאי שיוטל עליו במסגרת עיכוב ביצוע המאסר. עוד מציין המבקש כי הוא הקדיש את חייו לשמירה על בטחון הציבור, כי אין לו הרשעות קודמות וכי הוא איש משפחה, ומכאן שיש לאפשר לו לשטוח את טענותיו בפני ערכאת הערעור טרם שיחל לרצות את מאסרו. לבסוף מציין המבקש כי במקרים אחרים בהם הוגש ערעור כנגד הכרעת הדין, עיכב בית המשפט את ריצוי עונש המאסר גם כאשר תקופות המאסר שנגזרו היו ממושכות. לטענתו, יגרם לו נזק כבד אם יתקבל ערעורו לאחר שיחל לרצות את מאסרו.

5.        המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה. לטענתה עיקר הערעור מופנה כלפי ממצאי מהימנות מובהקים וקביעות עובדתיות ועל כן סיכוייו להתקבל אינם גבוהים. בהקשר זה מציינת המשיבה כי בית המשפט קמא מצא חיזוק לגרסאות שהציגו המתלוננות בעדויות ובנתונים האובייקטיבים שהובאו בפניו. אשר לגזר הדין טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא הביא בחשבון את מכלול הנתונים הרלוונטיים, וביניהם את העובדה שמדובר בשתי מתלוננות שונות כלפיהן בוצעו העבירות, את הזמן הארוך במהלכו בוצעו העבירות ואת ניצול יחסי המרות על ידי המבקש. כל אלה מצדיקים לטענת המשיבה את העונש שנגזר והעובדה כי מדובר במאסר ממושך מבטלת את החשש שמא יסיים המבקש לרצות את עונשו טרם שמיעת הערעור.

6.        לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי הגשת ערעור אין בה כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע עונש המאסר וכי על המבקש את עיכוב הביצוע מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה ועל פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, נסוג האינטרס הציבורי שבביצוע מיידי של המאסר מפני אינטרסים אחרים הצריכים לעניין (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000)(להלן: הלכת שוורץ)).

           המבקש הורשע בסדרה של עבירות מין הכוללות שתי עבירות אינוס, מעשים מגונים, מעשים מגונים בכוח והטרדה מינית. עבירות חמורות אלה והנסיבות שבהן בוצעו - תוך ניצול יחסי מרות שהתקיימו בינו לשתי השוטרות המתלוננות, בשיטתיות ולאורך תקופה ממושכת - כל אלה נושאים משקל משמעותי המטה את הכף אל עבר האינטרס הציבורי הקיים במקרה דנן לדבוק בכלל לפיו עליו לרצות את עונש המאסר שהוטל לאלתר. זאת על מנת שלא לפגוע באמון הציבור בהליך המשפטי ובאפקטיביות של הענישה, בין היתר, מן ההיבט ההרתעתי (ע"פ 4698/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (22.6.2006); הלכת שוורץ, בעמ' 278-277; ע"פ 6179/12 טובול נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (27.9.2012); ראו גם: ע"פ 2717/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (15.4.2010)). תקופת המאסר שנגזרה על המבקש - שמונה שנות מאסר בפועל - מהווה אף הוא שיקול התומך בריצוי העונש לאלתר (ע"פ 2717/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (26.3.2008)).

           לא נעלמה מעיני טענת המבקש לפיה משחלפו ארבע שנים ויותר מאז הגשת כתב האישום ומשהוא היה משוחרר בתנאים מגבילים בעת ניהול המשפט, נחלשת במקרה דנן עוצמתו של הכלל לפיו על העבריין לרצות את עונשו סמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה. עם זאת, עובדה זו  היא לבדה אינה מכריעה את הכף לטובת קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע, בהינתן יתר השיקולים שפורטו לעיל (ע"פ 5135/13 יגרמן נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (17.9.2013); ע"פ 9447/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (6.1.2013)). העובדה שזוהי למבקש ההסתבכות הראשונה עם החוק אף היא אינה חזות הכל בהקשר זה (הלכת שוורץ, בעמ' 280).

7.        אשר לסיכויי הערעור. עיון בהודעת הערעור שהגיש המבקש מלמד כי בניגוד לטענת המבקש לפיה מרבית הערעור מופנה כלפי הסקת מסקנות ופרשנות משפטית של בית המשפט קמא, למעשה מדובר בערעור שעיקרו תקיפת ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בהכרעת הדין בהם, ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב (ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 119, 124 (2004)). מכאן שעל פני הדברים ומבלי לטעת מסמרות בדבר, סיכויי הערעור אינם גבוהים. אוסיף ואציין כי אף אם הייתי מניחה לטובת המבקש שההתפתחות בגרסתה של ד' בנוגע לעבירת האינוס המפורטת באישום הראשון, מעוררת ספק ביחס להיעדר הסכמה מצידה - ואשוב ואדגיש כי איני קובעת כל מסמרות בעניין - אין בכך כדי להביא לקבלת הבקשה. זאת שכן טענותיו ביחס לעבירת האינוס השנייה וביחס ליתר העבירות שבהן הורשע, בייחוד בהינתן ריבוי האירועים ודפוס הפעולה הדומה שבו נקט המבקש, אין בהן, על פני הדברים, עילה להתערבותה של ערכאת הערעור.

           בית המשפט קמא לא ציין אמנם בגזר דינו את חלוקת השנים לגבי רכיב המאסר בפועל, אך ניתן להניח כי גם אם יזוכה המבקש בסופו של יום מעבירת האינוס הראשונה, וכאמור איני מביעה כל עמדה לעניין זה, לא יהיה בכך כדי להביא לביטול עונש המאסר כליל ואף לא להפחתתו באופן המקים חשש ממשי כי המבקש ירצה מאסר שווא טרם ההכרעה בערעור. בהקשר זה לא למותר לציין כי על פני הדברים, העונש שנגזר על המבקש אינו חורג מרף הענישה הנוהג בעבירות דומות, ולפיכך סיכוייו של הערעור ככל שהוא מתייחס לגזר הדין אף הם אינם גבוהים. לבסוף אציין כי כשלי החקירה הנזכרים בערעור לא נעלמו מעייני בית המשפט קמא ואף לא מעייני, אך אין בהם כדי לשנות ממסקנתי ביחס לסיכויי הערעור וביחס להעדר הצדקה לעכב את ביצוע עונש המאסר במקרה דנן.

8.        סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

           נוכח המועד שבו ניתנת החלטה זו והבקשה שהגיעה לידי היום לעניין עיכוב הביצוע עד מתן ההחלטה, אני מורה כי המבקש יתייצב למאסרו ביום 15.12.2013 בבית המעצר ניצן עד השעה 10:00, או על-פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס בטלפונים: 08-9787377, 08-9787336

           ניתנה היום, ב' בטבת התשע"ד (‏5.12.2013).